כבר כאשר הוצאתי לאור (בהוצאת הספרים של "עכשיו" שבעריכתי), בשנות ה-60, בתחילת אווירת הסיקסטיז, את שני קובצי שיריו המוקדמים והמעולים כל כך של יאיר הורביץ ("סלוויון" ו"שירים ללואיס"), התלבטתי ביני לבין עצמי מה הם השירים החזקים ביותר שלו. התלבטות זו לא היתה פשוטה על רקע המצוינות הכללית של שני הספרים הללו.
אבל סימון השירים החזקים בכל קובץ שירה היה מעין תחביב שלי, שעסקתי בו יחד עם דוד אבידן כבר בהיותנו תלמידים בגימנסיה "שלוה" בתל אביב, כנערים בתחילת שנות ה-50 הרחוקות. בכל מקרה התלבטתי, כשהופיעו "סלוויון" ו"שירים ללואיס", בנוגע לשירים החזקים ביותר של יאיר, אשר נמנו עליהם, בלי ספק, "אהבתי כשתשכים", "שיר אביב", "שיר ילדים" ו"צמח על מי צל סלוויון קלע".
הפעם אני בוחר כאן כשיר מעולה במיוחד של יאיר את "שיר ילדים", בגלל שהוא מבטא בתמצית חוויות ודימויים של דור "ילדי הפרחים", המבקיעים, למרות כל פרוזאיות החיים, ממעמקי הנפש הילדית. לשונו היפהפייה, ההפלגה החלומית שלו ושפת הארכיטיפים היונגיאניים המשותפת אצל רוב משוררי "עכשיו" של הסיקסטיז: יאיר הורביץ, יונה וולך, מרדכי גלדמן ומנחם בן. כוונתי בייחוד לחלקו המרכזי של השיר הזה מ"בקרקעית חלום" עד "רוחות יהיו מוסיקה".
גבריאל מוקד
שיר ילדים
פתחו לי שערים ותכל לי, פתחו לי, אני רק סהלי ואני יכולה להיות ילד גם יכול להיות ילדה.
אני רק סהלי פה לבד, לבד על הגדה פריחה נסגרת בעודה אבה, מאד עם כל הילדים כלם רציתי להיות שם
בקרקעית חלום עם ילדים עולים ממים ופניהם ירחיים מזים ריחות, רכובים על סיחי משי שוחים ברוחות והרוחות מחלפותיהם וסגל בכוכבים, אני סהלי ילד ילדה בחלום הולך על אויר שט בסגל כוכבים, אני קטנים לבד בגדה, תחת אדני חלונות צלולים רוחות יהיו מוסיקה ואני סהלי גדול ולא רוצה נשר כמו בגן חיות להיות, נשר משחק שעושים לו פגרים בשמים קטנים והוא לא מן הבשר הממגר בצפרניו וצפרניו לא עדנת בשמים ואשרו,
ואשרו גם הוא בשמים כאלה, קטנים ושעשועו אולי: עכשו סוסים והרוחות כבר לא נסים והנשרים לא.
אני סהלי ילד ילדה קטנים והסוסים לאטם נעלמו בדמדומים ממשכים הרוחות שערים.
• • •
צליל הגעגוע
השיר ה-16 במחזור "ציפור כלואה" מלחין את עצמו. מתקיים במוסיקה. הו"וים השרוקות לאורך השורות מחקות שריקה של רוח: צליל ה-אווו הוא געגוע לריחוף שמהדהד בשירתו של יאיר הורביץ מראשיתה. רוח כרוכה וחונקת, כרוכה ומברכת. בשורה הרביעית הקריאה נעצרת: "עפה". לרגע המקצב נשבר. מתבקש לבטא "לרוו-חה", במלעיל, כמו בעברית של "אל הציפור". השורה האחרונה חותכת את האוויר, מושכת למטה. ציפור הגוף והנפש. זאת הדרך שלו לומר שכבד לו.
הלית ישורון
אולי היה זה אביך, או אולי אמך, שכרכו רוח סביב צוארך. את מעופפת, עפה, לכאורה עולם פרוש לך לרוחה. ובכל-זאת, אין עין שתבחין בך, גם ברוח נמוכה, עד מה סביב צוארך הרוח כרוכה, או במשא המכביד על כנפיך.
• • •
פנים נקיות מאיפור
השיר שבחרתי הוא "נותרתי לבדי עם התמונות". המלה השנייה בשיר הנפלא הזה היא "לבדי". המשורר לא שולח אותה לעליית הגג של הרומנטיקה. הוא מקלף בסכין, בחרב ובפגיון כל זיכרון עבר ומחזיק ביד רועדת את "קלף הימים". יאיר, שידע בחייו כמה משחקי פוקר, יודע בשיר הזה שהקלף אינו ג'וקר. ובכל זאת, אין כאן תבוסה. יש כאן פנים נקיות מאיפור. יש כאן רצון להפוך את קו האופק לקו הכוח.
רוני סומק
נותרתי לבדי עם התמונות; אהבתי, לפנים, צעירה. אינני זוכר אותה לטוב או רע. אהבתי, לפנים, שירי משורר, כבר איננו מרעיש בי אדיש. קו-האפק כסכין חותך בי חוטי תשוקה שחתכו בי, מרעיד את קלף הימים. אני מרגיש בי את האביר המחזיר לנדנם חרבות, פגיונים; חשוף פנים קו-האפק שורה במחצתי ככח.
• • •
מכבה שמחות
ב-1973, זמן-מה לאחר שהתגרש וחזר לבית אמו, לקומת קרקע, קנה ממני יאיר את דירתי בקומה הרביעית ברחוב שלמה המלך. השיר נכתב לאחר המעבר ל"גבהים" שלה. הריחוף הקליל והחופשי במרחבים גדולים ופתוחים, והסירוב לחלל סגור ומצומצם, שאיפיינו את המצב החלומי המאושר בשירים שכתב הורביץ רק שבע שנים קודם לכן (למשל ב"שיר ילדים"), הופכים עכשיו למצב מסוכן של חוסר אחיזה. היעלמות התקרה אינה אשליה של היפתחות אל השמים, אלא התפכחות של מי שמכבה נחמות ושמחות. לאחר שקראתי למאמרי על שירת הורביץ ("סימן קריאה", גיליון 7) "גורל הגן", בעקבות שורת הסיום של השיר, אימץ הורביץ צירוף זה ככינוי לשירתו ואולי אף לעצמו. בהקדשה שרשם לי, כעבור עשור, על ילקוט שירים פרטי שחילק לידידיו, כתב: "למנחם היקר, עוד מפרי גורל הגן".
מנחם פרי
לוח אוויר
ארבעה כתלים, רצפה, תקרה, קבועה הדלת, חלונות, תריסים אומרים דירה. קיר קיר, כרכב כרכב וכל חרך עד חוץ ספוג נחמות, שמחות, סגפן מדוים, מביט עגמה לרגע כחפצים שיכולים ואינם רק חפצים, ברצותם וחפצים רושמי תולדות. יום אחד יש קיר חדש, כתלים חדשים, רצפה, תקרה (הכל נשמע כמקרה רע או למוטב פרישה). ארבעה כתלים, רצפה, תקרה, קבועה הדלת, חלונות, תריסים אומרים דירה, מסיד הכל זזים ואין בה אלא יד ריקה מזיזה ומזיזה חפצים אבל מותירה אי-שם נחמות, שמחות מדוים. כמאליו, כרכב כרכב יזוז אמה כאחוז אימה יזוז גם קיר, תעלם גם תקרה אל אפק בהיר, כתלים יעמדו כנד על לוח אויר, ורק הרצפה המצפה והשלחן יראו אותנו מכבים נחמות, שמחות, ושואלים שאלות היכן ומה גורל הגן.
• • •
מוטב שנבין
אולי נדמה לנו ששירת "קסם" לא יכולה להיות שירת "מוטב שנבין", אבל יאיר הורביץ מדבר בפואמה "קרובים אל קסם מוטב שנבין" על כיסופי קדושה, בסגנון שקסמו הסהרורי המהפנט נועד להמחיש את עוצמת קסמה של הקדושה. בקטע שמובא כאן הוא מפתה, מכשף ומשדל אותנו "להבין" את "האור", את "הרוח" ואת "ההיכל", ולהחזיר אותם "טרם ערב" אל חיינו, חיי עבדות לתשוקות.
חמוטל בר-יוסף
טרם ערב מוטב נעלה אור, אור בחדרים נעלה טרם ערב, טרם ערב מוטב שנדע לאן זורם המעגל, נדע את רוח המעגל, את הרוח המפיח ומריץ, נבין את רוח העברים, את הרוח הנושב ברוח נבין, טרם ערב נבין, טרם ערב נדע את גלגל הקרינה.
• • •
להטות את כיוון המטוטלת
כשקוראים בשיריו של יאיר הורביץ, מרגישים שהעברית רגועה, מחזירה אהבה, מתמסרת ונענית למי שמנגן אותה ללא צל של זיוף. השיר "נגינה מוחקת" אהוב עלי במיוחד, בהיותו עשוי כולו ממוסיקה שדרכה עולה תובנה רוחנית עמוקה.
ה"טוב" וה"רע" המתוארים בשני הבתים הראשונים אינם אלא מטוטלת פסיכולוגית ידועה, שהדרך היחידה להיחלץ ממנה תלויה בהופעתו של כוח שלישי, גבוה יותר, שנוכחותו מבטלת את המתח בין הקטבים ומטמירה את הטלטלה למקום שהוא מעבר להם.
למרות שה"טוב" נחשב נעים יותר מה"רע" - אין כל הבדל ממשי ביניהם כשמדובר בדרגות התודעה, ורק בבית השלישי נמתח הצוואר למקום שהוא מעל לעננים, למקום צלול שאין בו כל פיצול.
שני הבתים הראשונים הם תמונות ראי הפוכות: מישהו הולך בשדרה לפנות ערב לכיוון הים, ורק תזמור הקולות הפנימיים עם החיצוניים מבדיל בין מצבי התודעה השונים שבתוכו. בהליכה הראשונה שוררים שלווה והרמוניה. הראש נקי מטרדות וחולי, רשרוש העלים נוגע אך אינו מפר את הנגינה הפנימית. בהליכה השנייה (כאן משתנה השורה השנייה ומדגישה את הקושי: במקום "במעלה שדרה ולאורך רחוב" אנו מוצאים: "לאורך רחוב, במעלה שדרה"). די בהקשת צלצול כדי להטות הכל לכיוון הטרדות, ואותו רשרוש עלים שקודם רק נגע, נחווה כצרימה.
הכוח השלישי מופיע בבית השלישי, "בבוא הידיעה" (כך הוא מכנה את מצב התודעה הגבוה) שאינו בהכרח תוצאה של משהו שאדם עושה, לפעמים דווקא סוג של רפיון מאפשר את הופעתה (ציפור, שמים, עדנה על שולי הנפש ההומים) ואז מוקפצת הנפש לתוך מהות הווייתה השלמה. כאן אפשר כמעט לשמוע את הקרשצ'נדו של הנגינה הפנימית המוחקת ומבטלת את כל הכפילויות.
שבע השורות בכל בית ממחישות שלוש אוקטבות שכולן מתחילות ב"דו", ואילו ה"דו" הגבוה, הסוגר את האוקטבה, נשאר פתוח להבנה.
אגי משעול
נגינה מוחקת
אדם מטיל עם רוח ערב במעלה שדרה ולארך רחוב, פניו אל הים וראשו נקי מטרדה, נושים, חלי אינו מפר בו נגינה והוא מברך בלבו: כי טוב, בנגע רשרוש עלים ברעשיו הדקים. אבל אדם מטיל עם רוח ערב לארך רחוב, במעלה שדרה, צלצול מקיש בו והוא נפתח כפרוזדור לטרדה, בעלי-חוב, חלי מחיש בו צעד ברדת עליו רשרוש עלים כצרימה האומרת לו: כי רע. אדם מטיל עם רוח ערב במעלה רחוב ולארך שדרה. חקרי צפור, יריעת השמים ורעש הים שוקלים עדנה על שוליו ההומים בבוא ידיעה והנגינה מוחקת בו טוב גם רע.
